כוחו של ניגון - נגינה מגיל צעיר משפרת את ביצועי המוח

                                                      איור: נורית ספיבק קוברסקי.


ד"ר שאול נבון

נגינה מגיל צעיר משפרת את ביצועי המוח. בגיל מבוגר היא תורמת לגמישות המוחית ועשויה לדחות את אובדן הזיכרון.

לדים הלומדים לנגן מרוויחים פעמיים: פעם אחת בהנאה, בשמחה ובתחושת ההישג מנגינה בכלי האהוב עליהם, ופעם שנייה בהשפעה שיש לנגינה על המוח, למשל על מיומנויות למידה. פרופ' נינה קראוס מאוניברסיטת נורתווסטרן במדינת אילינוי בארצות הברית מצאה, במחקר שערכה ב-2010, כי נגינה תורמת באופן משמעותי לקליטת דיבור בכיתות רועשות ומשפרת מיומנויות של רכישת קריאה בגיל צעיר. לפי קראוס, הנגינה לאורך שנות הילדות משפרת באופן משמעותי את קליטת צלילי השפה והדיבור.

קראוס מצאה כי גזע המוח, האזור האחראי לתפקודים חיוניים כמו נשימה, קצב הלב ושיווי המשקל, מעורב בפעילות המוחית של תגובה לצלילים מורכבים. מחקר נוסף, שפורסם ב-"Journal of Asthma" ב-1994, מצא שמתבגרים אסתמטיים שניגנו בכלי נשיפה סבלו פחות מפגיעה בסימפונות בריאות, מהתקפי פאניקה הגורמים להתקפי אסתמה ומשינויים במצבי הרוח, בהשוואה למתבגרים שאינם מנגנים.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים שלנגינה יש השפעה מכרעת על המוח גם בגיל מבוגר יותר. כתב העת "Science" פירסם ביוני 2010 ממצאי מחקר שנערך באוניברסיטת קובלנץ בגרמניה, בשיתוף עם אוניברסיטת אלבמה בארה"ב. המחקר השווה בין שלוש קבוצות: נבדקים שהחלו לנגן בכינור לפני גיל 12, נבדקים שהחלו לנגן בכינור כמבוגרים ונבדקים שאינם מנגנים כלל. נמצא שהאזור במוח המייצג את יד שמאל (לנגינה בכינור נדרשת שליטה טובה ביד שמאל) היה גדול יותר אצל המנגנים - בעיקר אצל אלה שהחלו לנגן לפני גיל 12, אבל גם אצל אלה שהחלו לנגן בכינור בגיל מבוגר.

גם במצב של ירידה קוגניטיבית והתחלה של דמנציה, מתברר שלנגינה יש השפעה מוחית חיובית: במחקר אחד, מבחני זיכרון מילוליים וחזותיים הועברו ל-70 בני אדם בגילאי 60 עד 83. לפי הממצאים, שפורסמו בכתב העת "Journal of Clinical and Experimental Research" ב-1995, הנבדקים שניגנו במשך עשר שנים ויותר בכלי נגינה כלשהו השיגו ציונים טובים יותר במבחני הזיכרון. במחקר אחר, מ-1994, נמצא כי גמלאי תזמורות סימפוניות סובלים פחות מירידה קוגניטיבית ואלצהיימר, בהשוואה לבני גילם שאינם מנגנים. מסקנת החוקרים היתה שהנגינה לאורך שנים תורמת לגמישות מוחית.

מחקר שפורסם ב-2005 בכתב העת "Medical Science Monitor" בדק את הירידה בדחק (סטרס) בשלוש קבוצות מחקר. כל הקבוצות התבקשו להרכיב פאזל קשה במיוחד (גורם הסטרס). נבדקי אחת הקבוצות התבקשו לקרוא עיתונים וירחונים על פי בחירתם, להפחתת הדחק, ונבדקים מקבוצה אחרת קיבלו שיעור מוסיקה בקלידים. בקבוצה השלישית לא הוצעה כל פעילות נוספת להרכבת הפאזל. נמצא כי נבדקי הקבוצה שעסקה בנגינה הראו פחות סימני דחק בהשוואה לנבדקי שתי הקבוצות האחרות.

מחקר שנעשה ב-2005 באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב בדק בעזרת FMRI (הדמיה מוחית פונקציונלית) נבדקים המנגנים בכלי נגינה לעומת נבדקים שאינם מנגנים. לשתי הקבוצות הושמעו הברות בעלות צליל דומה, כגון "בה" לעומת "דה", "טה" לעומת "צה". נמצא שהמוח של המוסיקאים עיבד במהירות הבחנה טובה יותר של צלילי ההברות, בהשוואה לקבוצה שלא עסקה בנגינה.

כולנו מכירים אנשים שממשיכים להיות פעילים הרבה מעבר לגיל 70. הסוד לבריאותם, טוען לסלי באנט, תרפיסט מוסמך במוסיקה ועמית מחקר בנושא בריאות הנפש באוניברסיטת בריסטול בבריטניה, טמון ביכולתם להמשיך ולגרות את מערכת העצבים שלהם תוך שימור הפעילות של גופם ונפשם. תרגולי נגינה עשויים להאט את תהליך ההזדקנות כי הם מפעילים גירויים במוח, ובכך מעלים את רמת האנרגיה בגוף. ואכן, בשנים האחרונות הפך לימוד נגינה בגיל מבוגר, ואפילו מבוגר מאוד, לתחביב פופולרי בישראל ובעולם. הנגינה קשורה בהפעלת מאות שרירים ובתיאום בין יד ימין ושמאל.

פול מאדול, מחבר הספר "ממוצרט עד טומטיס" (הוצאת "אור-עם") ומטפל בשיטת טומטיס (שטוענת לשיפור באינטליגנציה המרחבית בעקבות האזנה למוצרט דווקא), טוען שלקשר אוזן-גוף יש השלכות קליניות. לדבריו, פרט לאוויר ומזון, שני ספקי האנרגיה הראשיים של המוח, הוא זקוק גם ל"אנרגיה תחושתית": פיסות מידע המגרות את החושים. צלילים ותנועות יוצרים אנרגיה והאוזן מתרגמת אותה לשדרים עצביים המועברים למוח. זאת הסיבה ששיר לכת גורם לגוף לנוע בצורה מסוימת, בעוד שמנגינת ואלס גורמת לנו לנוע בתנועות מעגליות. דרך האוזניים נוצר דיאלוג שעוזר לרכישת תפקודים מוטוריים, יציבה זקופה, מודעות לזמן ולמרחב ושפה.

הכותב הוא פסיכולוג רפואי מומחה, מדריך מורשה להיפנוט ולמחקר בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה.

מקור: http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1588151