ג'יימס אלטושר מנסה לעזור לכם להפוך רעיונות לכסף
ג’יימס אלטושר, 45, סופר, פובליציסט, יזם, משקיע ומנהל קרן גידור.
ספר לי על הנקודה בזמן שבה העולם שלך התרסק. היתה לך עבודה מדהימה ב–HBO, לופט בטרייבקה, 15 מיליון דולר בבנק ואז הפסדת הכל. את העבודה. את הכסף. הנישואים שלך הסתיימו. פתאום הכל נגמר. אתה כותב שהפסדת מיליון דולר בשבוע אחד.
כל העולם שלי פשוט נעלם. הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש.
איך עושים דבר כזה?
מה שצריך לעשות זה להבין שאתה בנקודת שפל. שאתה מדוכא, ויש לזה סיבה. זה כמו להיות נידון למוות. מה שאני עשיתי, ועשיתי את זה כבר כמה פעמים, זה להתמקד בלהבריא. פיזית - לאכול ולישון כמו שצריך. רגשית - להתרחק מאנשים שעושים רע, וחוץ מזה, צריך כל הזמן לחשוב על רעיונות. המוח הוא שריר. אם אתה שוכב במיטה במשך שבועיים, אין סיכוי שתוכל ללכת אחר כך. וגם שריר הרעיונות יכול להתנוון אם אתה לא חושב על רעיונות חדשים.
כשאתה אומר רעיון, למה אתה מתכוון? קראתי שאתה מסתובב עם פנקס של מלצרים. אתה יכול להראות לי אחד?
כן. יש לי מאות כאלה. הנה, תראי את זה. אני מאבד אותם כל הזמן.
ואז מה אתה עושה?
הרעיון הוא לכתוב. אני לא באמת חוזר אליהם אחר כך.
אז אתה לא באמת משתמש ברעיונות שלך.
אני משתמש בהם. המפתח, כמו בהתעמלות, הוא להזיע. לדחוף את עצמך. למשל: עשרה רעיונות לרומן שאני רוצה לכתוב. עשר דרכים שבהן אני יכול להראות הכרת טובה. זה מאוד קשה לחשוב על עשרה רעיונות כל פעם, אבל אני אוהב את זה, אני לא מוותר - בשביל לחשוב על עשרה ממש טובים, צריך להזיע. אבל אז אני לא צריך להסתכל על הרעיונות האלה שוב, בגלל שהטובים ביניהם יישארו איתי. וגם, לרעיונות יש נטייה להזדווג זה עם זה. הרעיונות הטובים יישארו, הם יפגשו רעיונות טובים אחרים, והקומבינציה שלהם תהיה מוצלחת יותר מהרעיון המקורי.
מה עוד צריך לעשות כשאתה בנקודת שפל?
להבין שאין לי באמת שליטה על היקום. שאין טעם להצטער על דברים שהם לא בשליטה שלי. זה קצת רוחני.
איך אתה מגדיר רוחניות?
אני מגדיר רוחניות ככניעה למה שאני לא יכול לשלוט בו. זה לא אומר, כמובן, שאתה צריך לשכב כל היום במיטה. להפך. זה לקחת חלק פעיל בחיים, אבל מתוך קבלה מוחלטת של חוסר השליטה. אני שמתי לב כשאני עושה את הדברים האלה, מקפיד על הבריאות הפיזית, הנפשית, המנטלית והרוחנית - תוך חצי שנה החיים שלי משתנים. אני נותן את העצה הזאת לאנשים בבלוג שלי, ואני כבר רואה מהמיילים שאני מקבל שזה משנה להם את החיים.
זה כמו מחזור חיים של גולם. כל שישה חודשים אתה משיל את האני הישן שלך.
כל שישה חודשים יש שינוי גדול. הרבה הזדמנויות, הרבה דברים שאני עובד עליהם. יש גם את השינוי הפנימי, ההבנה שמה שיש לך זה מספיק. כל שישה חודשים הדברים שאספתי, השפע, ממש מכים בי. אני יכול לראות את זה ממש בבירור.
אז איך עשית את זה? איך הגעת מהתחתית חזרה לפסגה?
הפסקתי לשתות אלכוהול. התחלתי להתעמל. צימצמתי את האנשים בקירבתי רק לכאלה שעשו לי טוב וכל בוקר ישבתי לכתוב רעיונות לעסקים שהייתי יכול לפתוח, או לדברים שאפשר לעשות. התחלתי לקרוא טקסטים רוחניים - בודהיזם, יהדות, כל מיני - ולעשות מדיטציה כל בוקר. והבנתי גם שבגלל שהפסדתי כל כך הרבה כסף כל כך מהר, אני צריך ללמוד ולהבין עוד על כסף. אז התחלתי להתעניין בהשקעות, כי כך בעצם איבדתי את כל הכסף הזה. בהשקעות. כתבתי תוכנה שעשתה מודלינג לשוק ההון. השתמשתי בכל מיני סטטיסטיקות, והתחלתי לעשות מסחר יומי בהתבסס על התוכנה הזאת. וזה די הצליח. אז הגיע השלב הבא. רציתי לנהל כספים, כמו בקרנות גידור. כתבתי לכל מיני אנשים שאני מכיר: משקיעים, אנשים בתעשייה, עורכי עיתונים. שאלתי אותם אם אפשר לשתות איתם קפה. אף אחד לא ענה.
אוי.
אף אחד לא עונה למיילים כאלה. אתה צריך לתת משהו בתמורה כדי שמישהו יענה לך. אז כתבתי את המיילים מחדש. במקום להציע כוס קפה, הצעתי לכל אחד משהו שמתאים לו. נגיד “הנה עשר תוכנות שכתבתי לניהול כספים, הן עובדות ואתה מוזמן להשתמש בהן”. או, נגיד, “הנה עשרה רעיונות לכתבות שאני חושב שהייתי רוצה לקרוא”. ולמיילים האלה דווקא ענו. העורך של העיתון ענה ואמר “למה שאתה לא תכתוב את הכתבות האלה”. מישהו אחר כתב לי שהוא אהב את התוכנות והוא רוצה להשקיע מהכסף הפרטי שלו. ואז התחלתי לכתוב, התחלתי לנהל כספים. התחלתי להרוויח כסף. ונבניתי מהנקודה הזאת. לא עשיתי הרבה כסף בהתחלה. כשאתה בונה את עצמך מחדש, זה בדרך כלל לוקח שנה או שנתיים ללמוד, בשנה השלישית אתה עושה קצת כסף, ברביעית מתפרנס יפה, ובחמישית - וואו. בחמישית כבר עשיתי סכומים ממש מטורפים. ואז מכרתי את החברה שלי, ברווח טוב.
ואיך הפכת פתאום לגורו של עזרה עצמית?
אני חושב שפשוט הצלחתי להגיע לנקודה שבה לא היה לי מה להפסיד יותר. הפסדתי הרבה כסף, אנשים לא אהבו את מה שהיה לי לומר, הגעתי לנקודה שבה לא היה יותר מה לקחת ממני. והתחלתי להגיד מה אני חושב באמת, במקום מה שחשבתי שיעניין אנשים. פשוט הייתי אני עצמי. אני לא יודע אם זה הפך אותי לגורו של עצות או למישהו שאפילו יותר מעצבן אנשים.
כמה עוקבים יש לך בטוויטר?
60 אלף.
כמה עוקבים יש לעמוד של הבלוג בפייסבוק?
משהו כמו חצי מיליון.
כניסות לבלוג?
אני חושב שמשהו סביב שלושה־ארבעה מיליון השנה.
ורוב האנשים האלה מבקשים עצות.
כן. ובגלל שטורים שלי מתפרסמים בסינדיקציה בכל העולם אני מקבל מיילים גם מסין, למשל. או מיפן. לאחרונה גם מרוסיה.
מה אתה חושב על ספרי עזרה עצמית?
שרובם מוטים. שחשיבה חיובית, נגיד, לא באמת יכולה לעזור לך אם אין לך בסיס רוחני מוצק ואם אתה לא בונה את השריר המנטלי שלך.
יש לך נטייה ללכת נגד הזרם. אתה יוצא נגד דברים שאנשים מאמינים בהם. אתה אומר דברים כמו “אני מעדיף לירות לעצמי בראש מאשר לקנות בית”, או “אני לא רוצה שהילדים שלי ילכו לקולג’”.
אני חושב שכל דור ההורים מלמדים את הילדים מה טוב ומה רע. אבל רוב הזמן ההורים טועים. ואז גם הילדים מלמדים את הילדים שלהם דברים מוטעים. אחד הדברים שלימדו ילדים בדורות האחרונים זה שזה טוב ללכת לקולג’ וזה טוב לקנות בית. בעיני, בית זה משהו מגביל. הוא משאיר אותך בלי שום כסף נזיל, והוא מקבע אותך במקום אחד, פיזית, סוגר בפניך הרבה אפשרויות. אתה בונה לעצמך את הכלא שלך, ואז אתה עובר לגור בו, כשהסוהרים שלך הם הבנקים שהלוו לך את הכסף.
זה נכון באמריקה. האם זה נכון גם לגבי ישראל, בה יש פחות משמעות למרחק?
ישראל היא מקום קטן לקהל גדול. השאלה היא אם קניית בית היא השקעה פיננסית טובה, ושאלה נוספת היא אם כאן וכך אתה רוצה לחיות כל החיים. אני יודע שאנשים חושבים שצריך בית כדי להזדקן בו. אבל מה אם כשתזדקן תרצה למכור את הבית, כי תרצה לעבור למקום אחר או תהיה זקוק לכסף, ולא תצליח, כי זו בדיוק תקופה שבה שוק הדיור בירידה?
אין לך בית בבעלותך עכשיו.
נכון. אני שוכר. אין לי שום כוונות לקנות בית אי פעם. היתה לי דירה עצומה בטרייבקה, ועוד בית באפ סטייט ניו יורק שמכרתי.
אבל אתה יכול לקנות כמעט כל בית שתרצה.
כן.
באמת?
כן. העסק האחרון שלי נמכר בעשרה מיליון דולר. בחודשים האחרונים עסק שהשקעתי בו בשלבים המאוד מוקדמים ויש לי חלק בו נמכר בתשעה מיליון דולר.
אני חושבת שלאנשים בישראל יהיה מאוד קשה להבין את זה.
אני חושב שזה נהדר שיש לך כסף מזומן בבנק, במקום משהו שאפשר להיתקע איתו. אני משקיע כספים. הכסף שלי עובד בשבילי במקום להיות תקוע בתוך קירות.
מה אתה חושב על השיטה, על הממסד?
אני חושב שכל התעודות הרשמיות הן סתם טמטום. אני עורך דין הרבה יותר טוב מכל עורכי הדין שאני מכיר, ואני לא עורך דין. לא למדתי את זה. אולי זה פועל יוצא של היהדות שלי. אבל באמת, רופאים, נגיד. כמה מהם רושמים את התרופה הלא טובה, טועים באבחון המחלה... מקצוענות לא בהכרח מעידה על איכות. אני חושב שהאופן שבו צוברים תעודות, אישורים והסמכות הוא מטומטם.
במה אפשר להחליף אותו?
אני חושב שמה שיקרה בסוף זה שהכל יעבור דרך הרשתות החברתיות. אנשים ימליצו עליך בתור מומחה למשהו, ואנשים ישפטו אותך בהתאם למספר האנשים שהיו מרוצים ממך.
כותרת המשנה לבלוג שלך היא “רעיונות לעולם שיצא מאיזון”. איך היית מאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים?
אני קורא לזה “האמת היא שם איפשהו”. אף אחד לא עומד לרדת מהשמים ולהוביל אותך להצלחה.
אני לא חושבת שזה עבד ככה אי פעם.
זה דווקא קרה. מישהו היה בא אליך ואומר לך “אתה תהיה כוכב”, או “אתה תתחיל מלמטה ויום אחד תהפוך למנכ”ל החברה הזאת”. הדברים האלה קורים עדיין, אבל פחות ופחות. בגלל שהמדיה קורסת, בגלל שרוב התעשיות, למעשה, מתפוררות. אנשים צריכים היום להוביל את עצמם להצלחה. קחי, למשל, את תעשיית הספרים. פעם מו”ל היה מציע לך לכתוב ספר. היום אני יכול לכתוב את הספר שלי ולפרסם אותו ולשווק אותו בעצמי. היום היכולות והכישורים שלנו להוכיח ולקדם את עצמנו חשובים מאי פעם. לא רק כיזמים. גם אמנים, למשל, צריכים לחשוב כך.
זה אומר שאנחנו בעצם הופכים למצרכים.
התעסוקה עצמה הופכת למצרך.
אז אולי יהיה מדויק יותר להגיד שאנחנו בעצם המשאב היחיד של עצמנו. שכדי לשרוד אנחנו צריכים לצבור כמה שיותר ידע ומיומנויות. זה הסיכוי. להיות מגוון.
זו בדיוק המילה. הגיוון. לא להיות תלוי רק במשהו אחד כדי להתפרנס. אנחנו חיים בעולם שבו יוקר המחיה עולה, תוחלת החיים מתארכת. תחשבי על הדרך שבה גוגל מדרגת דפים, אוקיי? היא מדרגת דפים במקום גבוה יותר, אם דפים אחרים, חשובים, מלנקקים אליהם. אז אם כתבת משהו בעמוד שלך, ו”וול סטריט ג’ורנל” לינקק לשם, הדירוג שלך הרבה יותר גבוה. אבל אם אף אחד לא לינקק אלייך, הדירוג שלך נמוך.
להתפרנס זה בדיוק על אותו משקל. אם יש רק דבר אחד שאת עושה, ואת נסמכת רק עליו, את תמיד צריכה להיות מודאגת. אבל אם את יודעת, נגיד, גם לכתוב מאמרים, גם לעשות קופירייטינג, גם להרצות על היסטוריה וגם להדריך טיולים - זה מעלה את הדירוג שלך. גם אם מקור אחד ייסתם, עדיין יהיו לך מקורות אחרים להישען עליהם. ביום שישי הפסדתי המון כסף. באמת. אחת ההשקעות הטובות שלי הפכה לאפס. הייתי מדוכא מזה, כמובן, אבל מה לעשות? יש לי עוד עשרה דברים אחרים שאני עושה. זה לא רק ההכנסה. זה גם הסיפוק.
מה הידע הכי נחוץ להישרדות בעידן הזה? נאמר שאני עכשיו בת 20. מה היית שם בקופסת הכלים שלי?
הכל חוזר ליסודות. אם את בריאה פיזית, נפשית, רגשית ורוחנית. אם את שם, תדעי באופן טבעי מה את צריכה בקופסת הכלים שלך.
אז היית נותן את אותה עצה למישהי בת 20 ולמישהי בת 60?
כן. וגם לילד בן 8. אחד התרגילים הטובים, אני חושב, הוא להיזכר מה עניין אותך כילד. אם אתה חושב על דברים שמשכו אותך מגיל 6 עד גיל 18, סביר להניח שלחלק מהם יש לך עדיין תשוקה. אתה נזכר, למשל, שבתור ילד מאוד אהבת לדבר עם אנשים. ושאנשים תמיד אהבו לספר לך דברים. אז אולי זה הכיוון שלך, תרפיה.
מה אתה מלמד את הילדים שלך?
אני מלמד אותם לעשות דברים בשביל אנשים. שלתת זו הדרך הטובה ביותר לקבל. להצליח. הרבה פעמים ילדים חושבים שהם צריכים רק לקבל ולקבל. ילדים לא אוהבים לשמוע על רוחניות. הם מעדיפים להתעסק בדברים שמעניינים אותם - ולכן הדרך הכי טובה לתווך להם את הדברים האלה זה ללמד אותם לתת. לעזור. בתוך הגבולות של לעשות מה שאתה רוצה, כן? לא להגזים. אני, למשל, אף פעם לא עושה שום דבר שאני לא רוצה לעשות.
מה? באמת?
בחיים לא.
איך זה יכול להיות?
פשוט ככה. למשל, לא מזמן הזמינו אותי לחתונה בהוואי. אני לא רוצה לנסוע להוואי ולבלות עכשיו שבוע שלם עם אנשים שאני לא לגמרי מכיר. אמרתי לא. האנשים האלה לא מדברים איתי יותר. וזה בסדר מבחינתי.
אכפת לך מה אנשים חושבים עליך?
לא. בכלל לא. אני רוצה שאנשים יאהבו את מה שאני כותב, אבל מעבר לזה לא ממש. אני לא חושב שהייתי יכול ממש לעשות משהו אם היה אכפת לי מה אנשים חושבים עלי.
אני תוהה אם העצות האלה שאתה נותן באמת מתאימות לכל אחד.
תחשבי על משהו אחד שאת לא רוצה לעשות ואת חייבת לעשות.
יש כל כך הרבה.
אני לא מאמין לזה. מה למשל?
המון. בחיי. למשל, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתווכת בסכסוכים. אני שונאת את זה.
את כנראה בכל זאת מפיקה מזה הנאה כלשהי. את יודעת, אני הייתי המתווך במשפחה שלי. וכשהבנתי שאני לא נהנה מזה, פשוט הפסקתי. במשפחה שלי לא מדברים איתי. כועסים עלי כי אני לא מוכן יותר להיות באמצע.
אז דברים יותר פרוזאיים. קיבלתי זימון לקורס נהיגה מונעת. בגלל עבירה אחת. כעסתי מאוד. לא הלכתי לקורס. עכשיו לקחו לי את הרישיון.
האמת שגם לי לקחו את הרישיון כי לא הלכתי לנהיגה מונעת. אני נוהג בלי רישיון. אם יתפסו אותי אני אהיה בבעיה. אבל אני פשוט מנסה לא לנהוג הרבה. אני קצת נבהל כשאני רואה ניידת.
רגע, המשפחה שלך באמת לא מדברת איתך?
הילדים שלי מדברים איתי. אבל אף אחד אחר מהמשפחה שלי.
ההורים שלך?
לא.
למה?!
הם לא אהבו חלק מהדברים שאמרתי, הם התרחקו. לדוגמה, קחי את העניין הזה של קולג’. הם מאוד רצו שאני אלך לקולג’. אני חשבתי שזה ממש לא רעיון טוב.
וזו סיבה מספיק טובה?
זה ועוד דברים אחרים שאני אומר. הם לא אוהבים את הכנות שלי.
זה בוודאי קשה מאוד.
זה מכאיב. מאוד. אני לא יכול להכחיש את זה, ואני לא חושב על זה הרבה. זו הבחירה שלהם ואין שום דבר שאני יכול לעשות לגבי זה. הרבה דברים רעים קורים בחיים והם אינם בשליטתי. ההורים שלי והאחיות שלי לא רוצים לדבר איתי, אני הייתי רוצה מאוד לדבר איתם, אבל אני לא יכול לשלוט על הבחירות שלהם. אמא שלי נתנה לי חיים, אבל אני לא יכול לשלוט על ההתנהגות שלה. אני לא יכול לשנות את ההתנהגות שלי ואת העקרונות שלי כדי לרצות אותה. אני פשוט לא יכול.
הם חושבים שאתה פרובוקטיבי.
נכון.
אתה חושב שאתה פרובוקטיבי?
אני לא יודע. כדי לכתוב משהו שאנשים ירצו לקרוא, אתה צריך להיות מעניין. בשביל להיות מעניין אני צריך להיות לפעמים פרובוקטיבי.
אני רואה איך אתה בוחר את הכותרות שלך. למשל בסיפור על האומנת של הילדים שלך, נרקומנית שהשתקמה, אתה נותן את הכותרת “למה הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו נרקומנים”.
אתה צריך למשוך אנשים. לפעמים, כדי להשיג את זה, אתה צריך להיות פרובוקטיבי. אבל אני לא פרובוקטיבי לשם הפרובוקציה, למרות שזה מה שאנשים חושבים עלי. אני באמת לא מתכוון לקנות בית. אני באמת לא עומד לשלוח את הילדים שלי לקולג’. אני באמת לא חושב שיש מלחמה שהיא נחוצה. אני באמת לא חושב שיש צורך בנשיא בארצות הברית. אני לא יכול לחשוב על דבר אחד חשוב שנשיא ארצות הברית עשה, אי פעם.
מה אתה חושב על פחד?
אנחנו תמיד פוחדים מדברים. זה מאוד קשה להימנע מהרגש הזה. אבל אני לא יודע ממה בדיוק אני פוחד. כשאנשים פוחדים ממשהו, הם פוחדים ממשהו שהם חושבים שעומד להיות בעתיד. אז פחד הוא מסע מיותר בזמן.
מה לגבי חרטה?
גם חרטה היא מסע בזמן. אם הייתי יושב ומתחרט על זה שהפסדתי כסף, הייתי מפסיד בזמן הזה המון הזדמנויות אחרות. או, שוב, אם לא הייתי מפסיד את כל הכסף הזה, לא הייתי פוגש את אשתי השנייה.
אז היית אומר שפחד וחרטה הם הבעיה הגדולה ביותר שלנו?
שאנחנו מבזבזים יותר מדי זמן על חרטה ופחד. אנחנו מאומנים לחפש משהו לפחד ממנו. בחדשות תמיד מדברים על משהו שצריך לפחד ממנו. יוון במשבר. זה יתפשט לכל המדינות בעולם. במדינה אחת עשו ניסוי גרעיני. מחר הם הולכים להרוג את כולנו. אלה הדברים שהתקשורת עושה. ואנחנו לא מצליחים להתרחק מזה. לא מצליחים להתמקד בדברים החשובים באמת כמו הבריאות הנפשית והפיזית שלנו.
אתה לא חושב שאחת הבעיות היא שאנחנו חושבים בדפוסים? שרוב האנשים חושבים פחות או יותר אותו הדבר?
כן. מנטליות העדר היא בעיה. העדר תמיד יוביל אותך במסלול ידוע, וכשאתה בתוכו, כוחות אדירים פועלים עליך כדי שלא תלך במסלול אחר. מי שרוצה להצליח, צריך להיות מסוגל לעזוב את העדר.
ואתה באמת אף פעם לא אוכל בערב, והולך לישון בשמונה, ואף פעם לא שותה אלכוהול?
באמת.
אתה אף פעם לא נכנע לפיתוי?
לפעמים אני יכול לראות משהו בטלוויזיה ולהישאר ער. ואני אף פעם לא שותה אלכוהול. אף פעם. אני לא אוכל אחרי 17:30.
זה קצת נורא, לא? זה קשה מדי.
לא.
אתה לא מרגיש שאתה מפסיד משהו?
לא. אני רק מרוויח. כל הדברים שחשבתי שאני מפסיד מעולם לא היו שם באמת, והרווחתי המון דברים אחרים.
אני לא בטוחה שהבנתי.
כשהיה לי הרבה כסף, חשבתי שאני צריך הרבה כסף כדי להיות מאושר. כשהיו לי 15 מיליון דולר חשבתי שאני צריך 100. לקח לי כל כך הרבה זמן להבין שזה טיפשי.
אבל אם כל מה שתמיד רצית זה פשוט לשבת בבית ולכתוב, למה לא עשית את זה כבר אז?
כי הייתי ממש טיפש.
מה, לדעתך, השקר הגדול ביותר בבסיס החשיבה שלנו?
אני חושב שהשקר הגדול ביותר הוא שיש מסע לעבר מטרה. אנשים לא מבינים שאין מסע ואין מטרה. לפעמים הם חושבים שזה חכם להגיד שהעיקר היא הדרך ולא המטרה, אבל זה קשקוש. שניהם לא חשובים.
אז מה כן חשוב, בעצם?
רק הכאן והעכשיו. ואני לא מתכוון לזה במובן הניו־אייג’י.
זו חשיבה בודהיסטית.
אני מנסה לחשוב על ניסוח מערבי. תחשבי על הרגעים הטובים והרעים ביותר בחייך. בשבילי, הרגעים הרעים הם כשאני חושב על יותר מדי דברים. אני מתחיל להילחץ. מה אם לא יהיה לי מספיק כסף, מה יקרה אם הבן־אדם שאני מחכה לו לא יחזור אלי וכו’. אבל הרגעים הטובים, היפים, המדהימים באמת, הם אלה שבהם אני לא חושב על כלום. אני מסתכל על השקיעה או רוכב על האופניים שלי בים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה